נעים להכיר, אני עומר לביא והסיפור שלי מתחיל לו אי שם, באביב שנת 1991 סוף מלחמת המפרץ, לא רחוק ממרכז הרחובות של העיר פתח תקווה, בקומה החמישית על גג בניין, נערכת לה חגיגת יום הולדת מפוארת לי ורק לי. מסיבה כמו כל מסיבה עם בלונים, זיקוקים, כיסאות מסודרים, ממתקים, עוגת יום הולדת ובמרכז ילד בן 10, ביישן תמים וקטן שמחכה בקוצר רוח לרגע בו יצטרך לכבות את הנרות ולשמוע שוב את הסיפור הקסום, שמי שמכבה את הנרות במכה.. תתגשם לו המשאלה. לילד הזה קוראים עומר, עומר לביא.
באותה תקופה הייתי חי את החלום: בכל יום הייתי בעולם דמיוני אחר, ובתוך העולם הפנימי שיצרתי לעצמי הייתי מאושר, אולי מהעובדה שבעולם שלי אף אחד לא יכול לפגוע בי כשבעולם האמיתי תמיד כשלתי, בעיקר בדרך הפשוטה של יצירת תקשורת עם בני אדם, תמיד חיפשתי את הדרכים המסוכנות והלא אהודות בעיני הכלל. אפשר להגיד שהייתי פריק של תשומת לב, הייתי מוכן לעשות הכול כדי לזכות בקצת מהדבר הזה.
והנה, הגיע הרגע בו אני עושה פווווו לעבר הנרות ומביע את אשר על ליבי.
אני לא אשקר ואגיד שאני זוכר בדיוק מה הייתה המשאלה, אולם מה שאני כן זוכר הוא שביקשתי משהו שקשור למצב החברתי אליו נקלעתי. כמו קסם, בנשיפה אחת והנר נכבה, תוך אווירה אפרורית מהעשן הנותר, משאלתי התגשמה.
השעה 19:00 הילדים הולכים הביתה ורק אני נשאר עם ערמה ענקית של מתנות. מוזר להיזכר בזה, אבל, אז אף אחד לא הזמין ליצן או קוסם ליום הולדת, בטח לא הורי שבקושי הצליחו לסגור את החודש. היינו עושים לבד משחקים, קונים לבד את המתנות, ומארגנים הכול לבד, זה היה כיף, אותנטי משהו. והנה מבין כל המתנות מבצבצת לה מזוודת קסמים מרשימה, אותה קיבלתי מהחברה, דנה אורבן. לא יודע למה, אבל, את המתנה הזאת אהבתי במיוחד; ולא רק מהחשיבות הרבה שקיבלתי אותה מאדם הכי קרוב אלי דא"ז. הייתי משחק בקסמים ללא הפסקה, עומד בסלון ומדמיין את עצמי מופיע באולם ספורט מול כל ביה"ס וכולם מוחים לי כפיים, לא ברודווי, אפילו לא סינרמה. חלום צנוע, אולי ריאלי, אולם ספורט של בי"ס הס בפ"ת. 1993 שנתיים לאחר מכן אימי בטיול שיגרתי ברחוב אלנבי ת"א, נתקלת בשלט זועק לעין, בית הספר לקוסמים של צי'קו ודיקו – הקוסמים המפורסמים ביותר באותה תקופה.וברגע זה הכדור מתחיל להתגלגל,באותו רגע בלי לחשוב פעמיים נכנסה לה אימי לחנות הקסמים הכי גדולה בארץ, על מנת לרשום אותי לבית הספר לקוסמים. זה לא סוד שדיקו לא אהב את הרעיון, לקבל ילד בן 12 לבית ספר לקוסמים, שהנער הכי גדול שם, היה בן 15, אך בינינו, מי יכול להתחרות בעקשנות יקית של פולניה אסלית.
שבוע לאחר מכן אמא ואבא לוקחים אותי למפגש הראשון, אי שם בבניין מוזנח בסוף אלנבי בקומה שנייה ואפרורית, נכנסתי לראשונה "לגן עדן," חנות ובית הספר לקוסמים של צ'יקו ודיקו, ולפתע, בסוף החנות מאחורי דלפק ארוך, עומד לו דיקו, כן דיקו בכבודו ובעצמו, אם רק היו מילים לתאר את הברק שהיה לי בעיניים באותו רגע, ואימי בלי לחשוב פעמיים ניגשת אליו ואומרת: "שלום דיקו מה שלומך"? "תכיר זה בני, עומר", ואני עומד שם כמו גוש קרח, מבלי יכולת להוציא מילה. "טוב ידידיי אני חושב שנתחיל", אומר דיקו,כולם מתיישבים. הורי מאחורי התלמידים, חמושים במחברת דפתר, שבה כותבים את כל הנלמד. למען האמת זה לא כמו בהארי פוטר, מכשפות עפות, מטאטא עושה קסמים, אבל הקסמים שנלמדו, היו מרתקים.
לאחר מס' מפגשים ניגש דיקו לאימי וייעץ לה לוותר, ולהוציא אותי מהשיעורים, מכוון שאני לא מדבר, לא מגיב, וכנראה לא מבין כלום, זה מה שהוא חשב. בכל יום שהייתי חוזר הביתה, הייתי מניח את מזוודת הקסמים על השולחן, לוחץ פלי בטייפ, ומתחיל להתאמן על הקסמים בחן רב.
לאחר 12 מפגשים הגיע הרגע הקשה מכל, המבחן, בו כל קוסם צריך להכין שני קטעים להציג, האחד הינו מוסיקלי, והשני דורש את הצגת הקסם ע" הקוסם, כן כן, קטע שלם שבו צריך לדבר.והנה היום המיוחל, דיקו מאחל בהצלחה לכולם. והנה עולים להם התלמידים, אחד אחד ,מציגים את הקטעים ונכשלים אחד אחרי השני,בסימפוניה המלווה אותם בשלל הערותיו של דיקו. "והנה הנבחן האחרון מתבקש לעלות על הבמה," קורא לי דיקו בעייפות שלא מסתירה את העובדה שהוא צופה לי כישלון מוחץ, הרי אחרי הכל, בחיים לא הוצאתי מילה לידו, אז ממתי אילמים מדברים???
ואני פוסע לי לעבר הבמה הקטנה הניצבת בסוף החנות, עם תלבושת של סבא שלי, שעליו אימי תפרה לי פייטים, ועם טייפ גדול שקיבלתי ליום הולדת, ובצד הנחתי קרטון קולה ישן מקושט כולו, שישמש אותי להחביא את הקסמים שאותם אני מסיים ובלי לחשוב פעמים, בשנייה שמתחילה המוסיקה אני מתחיל לרקוד, לשלוף פרחים, להעלים מטפחות, לגרום להזזת חפצים, וכשזה מסתיים, נשמע כל לעבר הקהל: "שלום לכולם", דיקו מסתכל על הילדים, מי זה מעיז להפריע לי, ושוב נשמע הקול הזה, "שלום לכולם", "והיום אנחנו הולכים לבצע קסמים", דיקו לא האמין,כן הקול הזה זה אני, עומר, הילד הביישן, שלא מדבר, ופתאום עומד אני על הבמה, שטוף בזרמים לא פוסקים של ביטחון עצמי, ולא מפסיק את הדיבור השוטף:"שימו לב ועכשיו נעבור לקסם הבא", ובצד הנגדי מתיישב לו דיקו על הכסא, עם פנים המומות,משיר מבט לעבר הקוסם של קרקס "מדראנו", ואומר לו בקול בס נמוך:"היום נולד קוסם". ומאז הייתי בן טיפוחו של דיקו לכל אורך הדרך.
בהמשך הדרך פגשתי את זאב, איש מדהים, מעצב אשליות, שדרכו הצלחתי לממש את הפנטזיות במופע הקסמים שלי. ב1995 הפכתי לקוסם הבית של מועדון האירועים תוסס, עבדתי בשביל פרוטות, הכסף לא עניין אותי רציתי רק להופיע, רק להתפרסם, רק להופיע עוד ועוד, ממש צמא לקהל. האהבה למקצוע נשארה, אך התקוות והציפיות וההגדרות של מה שאני עושה השתנו.
שנת 2000 אני מתגייס לצה"ל ומגיע בשיא האירועים של חומת מגן ומשרת בחיל המשטרה הצבאית, ובמקביל מופיע בחלטורות, לא עוברת שנה ואני מתמנה לדובר חיל המשטרה הצבאית, ומיד אחר כך מגיעה כתבה גדולה בעיתון "במחנה", עם הכותרת "הקוסם של דו'"צ" (דובר צה"ל).
שנת 2003 אני משתחרר לעולם האמיתי, העולם בו אי אפשר לחיות מחלטורות, אלא השלב בו מחליטים, האם זהו פרויקט חיי או שלא, את התשובה אתם כבר יודעים…
ואני אחרי 3 שנים שקצת נעלמתי מהנוף, עם מלא שיעורי בית להשלים, פורץ לתחום הילדים ומסתער בכל הכוח והאהבה, על כל במה אפשרית: בתי חולים, ימי הולדת, מתנ"סים, קיבוצים, איגודים, חברות, אירועי השקה, בריתות, בקיצור, אני מופיע בפני כל מי שמוכן לתת לי את ההזדמנות קצת לשמח אותו. ומאירוע לאירוע אני מתחיל להיבנות השם עומר לביא.
אז נעים מאוד להכיר 🙂
להזמנת 052-4464441
hadarma 